רוברט דאוני ג'וניור על התמכרות

”כי רוברט מעולם לא ידע מה זה להיות מאושר, זה לא נקודה כל כך כואבת אצלו. אין לו נקודת ייחוס. הוא עשה את המיטב שהוא יכול ומזהה שמשהו חסר, אבל הוא לא בהכרח מצליח לשים את האצבע על זה… אני חושבת שזה גם הכאב שהוא נמצא בו, והוא איתו כבר הרבה זמן. אני לא חושבת שהוא משתמש בסמים כדי להרגיש משהו, אלא כדי לא להרגיש כלום, כדי לחסום את כל הרגשות—רק כדי שהוא יוכל לתפקד.” –אליסון דאוני

כבר עשר שנים רוברט דאוני ג'וניור נמצא באור הזרקורים, מוכר למיליונים בתור איירון מן האייקוני (הידוע גם כטוני סטארק) שמוביל את זיכיון הסרטים הרווחי ביותר בהיסטוריה (היקום הקולנועי של מארוול).

ובכל זאת, להפוך דמות קומיקס (לשעבר) מהשורה השנייה של עסק (לשעבר) פושט רגל לזהב בקופות זה מרשים, אבל לראות אדם שקם מהאפר של שימוש לרעה בחומרים, צרות משפטיות, עוני ובית שבור זה לא פחות מנס.

מאבק לכל החיים בהתמכרות

המאבק של רוברט דאוני ג'וניור בהתמכרות התחיל בגיל מוקדם: שש. אביו, רוברט דאוני האב, היה במאי פורה ובמקביל התחיל את קריירת המשחק של בנו ואת ההתמכרות לסמים שלו. רוברט דאוני האב נתן לבנו תפקיד קטן ב Pound בגיל חמש – דאוני ג'וניור גילם גור חולה; אחר כך, בגיל שש, דאוני האב נתן לבנו מריחואנה לנסות, או כמו שהבן שלו אמר אחר כך,

”[ת]מיד היה הרבה גראס וקוק מסביב… כשאבא שלי ואני היינו משתמשים בסמים ביחד, זה היה כאילו הוא מנסה לבטא את האהבה שלו אליי בדרך היחידה שהוא הכיר.”

עד גיל שמונה הוא כבר היה מכור, והמצב החמיר ככל שהתבגר. רוברט דאוני ג'וניור אמר שהוא,

”מבלה כל לילה בחוץ, משתכר [ו]עושה אלף שיחות טלפון במרדף אחרי סמים.”

האבא נתן לו (לדאוני ג'וניור) את הג'וינט בתור בדיחה והבין מיד שזו טעות נוראית ומטופשת. לפני שדאוני הפך לנער, הוא ניסה עוד עשב, אלכוהול וסמים.

כשההורים של דאוני התגרשו ב-1978, דאוני עבר עם אביו מניו יורק לקליפורניה. דאוני נשר מתיכון סנטה מוניקה בגיל 17 וחזר לניו יורק כדי לעסוק במשחק. הוא קיבל כמה תפקידים בתיאטרון והשתתף ב-Saturday Night Live שנה אחת, אבל הקריירה שלו התחילה לתפוס תאוצה כשהוא שימש כשותף של ג'יימס ספיידר ב Tuff Turf והפך לחבר כבוד ב-Brat Pack, כשכיכב בכמה סרטים של ג'ון יוז.

האמת מוזרה מהבדיון

”לעולם לא אספר לכם את הדברים הגרועים ביותר שקרו לי.” –רוברט דאוני ג'וניור - צייצו את זה

ב-1987 רוברט דאוני ג'וניור קיבל את התפקיד של ג'וליאן ולס ב Less Than Zero. הדמות של דאוני מתדרדרת בגלל ההתמכרות, צוברת חובות, מנותקת מהמשפחה, ובסוף הופכת למכור חסר בית שמת מאי-ספיקת לב.

כמה שנים אחר כך, דאוני נזכר,

”עד הסרט ההוא, לקחתי סמים אחרי העבודה ובסופי שבוע. אולי הייתי מגיע לסט עם הנגאובר, אבל לא יותר מהפעלולן. זה השתנה ב-Less Than Zero. גילמתי את המכור הזה, ובילדי התפקיד היה כמו רוח חג המולד של העתיד. הדמות הייתה הגזמה של עצמי. אחר כך הדברים השתנו, ובמובנים מסוימים אני הפכתי להגזמה של הדמות.”

Less Than Zero היה נקודת המפנה, גם בקריירה של דאוני וגם בהתמכרות. הסרט דחף אותו לתפקידים גדולים יותר, ובסוף הוא כיכב ב Chaplin בתפקיד צ'ארלי צ'פלין ב-1992, שבו הוא היה מועמד לאוסקר. עם זאת, גם החיים האישיים שלו נכנסו יותר לאור הזרקורים.

טעם של מתכת אקדח

”זה כאילו יש לי רובה ציד בפה והאצבע שלי על ההדק, ואני אוהב את הטעם של המתכת.” –רוברט דאוני ג'וניור - צייצו את זה

לרוברט דאוני ג'וניור לא חסרו אנשים שאהבו אותו, אבל לא את הרגלי הסמים שלו. המנהל הראשון שלו, שקודם שיקר כשבמאים ומפיקים שאלו אם הוא נקי, התחנן ב-1987 שייכנס לגמילה, ודאוני בסוף נכנס. כשחזר, הוא פיטר את המנהל.

למרות זאת, לורי רודקין (המנהלת לשעבר) טענה שזה היה שווה את זה, ואמרה ”כל יום אני מסתכלת בעיתון וחושבת שאני הולכת לקרוא את ההספד של רוברט” ב-1996. האבא שלו חזר על התחושה, ואמר ל People Magazine ש”אני שמח שהוא חי.”

ב-1993 דאוני התחתן עם דבורה פלקונר ונולד להם הבן אינדיו. רוברט דאוני ג'וניור נדר להפסיק סמים וממש חפר בור כדי לקבור את ההרסנות המטאפורית שלו, וזרק פנימה את התלבושת מ Less Than Zero, אבל עד 1994 דאוני חזר לליקר, קוקאין ולאקסטזי – למרות שטען שהוא נקי.

ב-1995 רוברט דאוני ג'וניור ניסה הרואין בפעם הראשונה, ולמרות שהוא הבין שהוא מחוץ לשליטה, הוא לא הצליח לעצור. הוא כינה את עצמו ”הטורנדו החביב” שקופץ מגמילה לסט צילומים, לעוד בולמוס סמים, הביתה וחוזר חלילה. לא היה אכפת לו ממשחק, והוא אמר שרוב ההופעות שלו היו אכזבות.

השחקן שון פן ראה את רוברט דאוני ג'וניור הולך ונכחד, ובשלב מסוים פן לקח את המפתחות של השחקן הצעיר, בעט בדלת הכניסה ונסע איתו לגמילה, ואמר ”יש לך שני מוניטין. אני חושב שאתה יודע מה שניהם, ואני חושב שכדאי לך להיפטר מאחד מהם. אם לא, הוא ייפטר מהשני.” אבל זה לא נדבק. דאוני ברח ממתקן הגמילה כמה ימים אחר כך.

1996 התבררה כשנה קשה במיוחד. אשתו של דאוני עזבה עם הילד שלהם, אינדיו, ודאוני איבד את הבית במאליבו. הוא התחיל לישון על ספות באזורים שהלכו ונעשו יותר ויותר מפוקפקים. באחת הדירות דאוני המשיך לאבד את המפתח ולהפריע לבעל הבית בארבע בבוקר, עד שבסוף הוא הכריח אותו לעזוב.

בשלב מסוים רוברט דאוני ג'וניור הרוויח 7 מיליון דולר בשנה, אבל ההוצאות חסרות ההיגיון והרגלי הסמים השיגו אותו. ייבוא של מאות צעיפי משי היה מחיר שאי אפשר היה לעמוד בו.

מעצרים פומביים ומאסר על תנאי

”להפסיק זה לא קשה, אבל לא להתחיל שוב זה כן.” –רוברט דאוני ג'וניור - צייצו את זה

רוברט דאוני ג'וניור נעצר על מהירות מופרזת בפורשה, אבל השוטרים גילו מהר שדאוני עירום והזוי – לכאורה זרק עליהם עכברושים דמיוניים במקום. בהזדמנות אחרת מצאו את דאוני מכווץ בתנוחת עובר מאחורי מלון מלוכלך בלוס אנג'לס.

המעצר הראשון של דאוני היה ב-23 ביוני 1996, כשעצר אותו על מהירות (70 מייל לשעה) בפורד אקספלורר שחור בכביש החוף הפסיפי במאליבו. במהלך המעצר הזה גילו כמויות קטנות של הרואין (.42 גרם), קוקאין (1.49 גרם, מתוכם .32 בצורת קראק, מה שהפך את זה לעבירת פשע אפשרית) ואקדח .357 מגנום לא טעון ברכב – עם ארבעה כדורים בתא הכפפות.

ב-16–17 ביולי 1996 דאוני נעצר שוב במה שנודע מאז כתקרית זהבה ושלושת הדובים. בזמן שהוא חיכה למשפט, הוא נכנס לבית השכנים במאליבו, התפשט עד לתחתונים והתכרבל במיטה הריקה של הבן בן ה-11 של השכנים. כשגילו אותו, השכנה חשבה שהבן שלה נרדם מוקדם, ורק אז גילתה גבר במיטה שהיא לא מזהה (באותו רגע). היא ניסתה להעיר אותו, לא הצליחה, והתקשרה למשטרה – היא לא הגישה תלונה על הסגת גבול.

רוברט דאוני ג'וניור קיבל החייאה מפרמדיקים במרכז הרפואי של USC, ולמחרת (18 ביולי) השופט לורנס מירה הורה על תוכנית גמילה של 24 שעות במרכז ההחלמה אקסודוס במרינה דל ריי. יומיים אחר כך דאוני ברח דרך חלון בשירותים ועשה טרמפים בחזרה הביתה. הוא נתפס שוב אחרי ארבע שעות ונשלח לכלא לתשעה ימים. עם שחרורו ב-29 ביולי, השופט מירה הורה על עוד תוכנית גמילה בפיקוח.

חודש וחצי אחר כך, ב-11 בספטמבר 1996, רוברט דאוני ג'וניור מודה בטענת ”לא מודה ולא כופר” על החזקת סמים כעבירת פשע ועל אישומי עוון של החזקת נשק ונהיגה תחת השפעה. ב-6 בנובמבר 1996 השופט מירה הורה על עוד שישה חודשים של גמילה פנימית, שבה הוא מחויב למסור בדיקות סמים לעיתים קרובות, להשתתף בפגישות מדי יום (5–6 בשבוע) ולעבור ייעוץ לסמים במקום ומפגשי טיפול חוץ.

באוקטובר 1997 אחד היועצים לגמילה של דאוני מעיד שדאוני דילג על בדיקת סמים. בדצמבר 1997 בתי המשפט קובעים שדאוני הפר את תנאי המאסר על תנאי, והשופט מירה שולח את השחקן לכלא המרכזי לגברים של מחוז לוס אנג'לס, שם הוא בילה 113 ימים בין 1997 ל-1998. הוא מצוטט כאומר, ”אני הולך לכלוא אותך, ואני הולך לכלוא אותך באופן שיהיה מאוד לא נעים לך… אני מוכן לשלוח אותך לבית סוהר ממלכתי. לא אכפת לי מי אתה.”

זמן בכלא

סויר: ”מה השקר שכולם צריכים להיזהר ממנו, שתגיד אם אתה משתמש שוב?” דאוני: ”אני בסדר.” - צייצו את זה

במהלך התקופה הראשונה של רוברט דאוני ג'וניור בכלא היו לא מעט קטטות, ודווח שהוא התעורר בבריכה של הדם שלו פעמיים. דאוני היה יעד להרבה קטטות בגלל מעמד הסלבריטאי שלו, וזה שהוא סלבריטאי מסוג ”ילד יפה” לא עזר. הקטטות הסתיימו בשפשופים וחתכים רבים. אחרי חודשיים הוא מקבל חתך חמור מעימות עם 3 אסירים אחרים ומועבר לבידוד.

אחרי 113 ימים רוברט דאוני ג'וניור שוחרר, וב-1998 הוא נכנס לתוכנית גמילה של 120 יום בצו בית משפט, שבה רוברט דאוני ג'וניור נשאר במאסר על תנאי. ביוני 1999 דאוני הודה שהחמיץ עוד בדיקת סמים. השופט קבע שדאוני צריך לטפל ב”סוגיות פסיכולוגיות רציניות” והורה לקחת אותו למרכז גמילה קפדני של 24 שעות.

באוגוסט 1999 רוברט דאוני ג'וניור הופיע מול השופט וביקש חנינה. עורך הדין שלו לא היה אלא רוברט שפירו (שהגן בפרסום על או.ג'יי סימפסון). למרות הבקשות של דאוני וצוות המשפט, השופט לא ראה פתרון אחר מלבד לתת לו שלוש שנים במתקן לטיפול בהתמכרות לסמים ובבית הסוהר הממלכתי בקורקורן, קליפורניה – אם כי הוא מזכה אותו ב-201 ימים בגלל הזמן שכבר ריצה.

מעלה את הרף, מאחורי הסורגים

”הניסיון החדש שלי הוא שכדי להספיק דברים, אני צריך להיות דומם. כשזה מגיע בגלל הגבלה חיצונית (מחלה, מזג אוויר, מאסר, להיות מקורקע באופן כללי), אני מאמין עכשיו שזו הדרך של אלוהים לתת לך חופש אמיתי 'להדביק' את מה שאתה צריך להשלים . . . מבפנים.” -רוברט דאוני ג'וניור (מכתב לאחותו)

רוברט דאוני ג'וניור התקשה להיות אבא מאחורי הסורגים. הבן שלו, אינדיו, הכיר את זה שדאוני נעדר הרבה בגלל צילומים, אבל הוא ואשתו (בפירוד) הסכימו שדאוני צריך לספר את האמת. כמו שהאישה לשעבר שלו אמרה את זה,

”רוברט רצה להגיד לו שהוא נוסע ליוגוסלביה ללמוד איך להיות מרגל. ואני אמרתי, 'לא, זה לא נכון: תגיד לו את האמת.' אז הוא אמר.”

זה לא היה קל. היום הראשון בכלא הכניס אותו להלם. הוא כבר ריצה יותר מ-100 ימים בכלא מחוזי, אבל זה היה שונה. היו מגדלי שמירה ובית סוהר מרבי ביטחון ליד (עם צ'ארלס מנסון לא פחות) ושמועות שהסוהרים יכריחו את האסירים להילחם או שיירו בהם.

דאוני היה בהלם וניסה להישאר לעצמו, אבל הועבר לתא קבוצתי עם עוד ארבעה בחורים, שם נאלץ ליצור אינטראקציה. הוא מספר על רגע שפקח לו את העיניים, כשהוא צחצח שיניים וירק בכיור, ורק אז אסיר אחר צעק עליו שהוא יורק בכיור שאין לו זכות לירוק בו, ומזהם להם את הכיור בחיידקים. הוא גם היה צריך להימנע מתשומת לב בקפיטריה, כי תמיד היה מישהו שמנסה להתחיל ”משהו” בזה שנותנים לו (לסלבריטאי) יותר אוכל.

האסירים האחרים קוראים לו מו' דאוני, וחמישה ימים בשבוע הוא עבד בקו הקפיטריה תמורת שמונה סנט לשעה, חילק אוכל, שטף כלים וגרד תבניות פיצה במים רותחים. ניקיון היה חלק גדול מהזמן שלו שם, והוא מספר סיפורים על תקלות במטבח שבהן שק ענק של רוטב נקרע והוא היה צריך לנגב את זה. פעם אחת רוברט דאוני ג'וניור מצא את עצמו דורך בבריכה של זבל, ”33 גלונים של מי זבל… משהו כמו 500 פאונד של שאריות. ברגעים האלה – ברגעי הקבלה האלה – את/ה מבין שבני אדם יכולים לעשות לעזאזל הכול”.

למרות ראיונות שבהם נראה שהוא לוקח הכול בקלות, האסירים הזכירו לכתבים את המצב, כמו ש שותף התא אמר,

”אפשר להגיד שדאוני מוגן, אבל כמו אצל כולם, זו תחושת ביטחון כוזבת, כי אף פעם לא יודעים אם הבחור לידך הולך לשבור לך את הצוואר באמצע הלילה כשאתה ישן. את זה הם לא יכולים למנוע. תמיד יש את אלמנט הסכנה. מה מקדם ההסתברות? ששום דבר לא יקרה לו. אבל גורל הוא גורל. אז הם אומרים שהוא בכלא לטובתו, אבל, אתם יודעים, כל יום יכול להיות היום האחרון שלו. ככה זה.”

עוד. יום. אחד.

”הייתי צריך להגיד לעצמי שאני לא חייב להיכנס לאותו מסלול ב-40 השנים הבאות, עם אותם דברים שגוררים אותי למטה - הטינות, הכעס הטהור, הזעם המזוין הזה. נתתי לעצמי לשחרר את החרא הזה, וזה אומר שאני כבר לא מניאק אומלל. זה לא אומר שאני כבר בצד הבטוח. יכול להיות שאני יוצא מזה, אבל אני עדיין אותו בחור שעשה את כל הזבל הזה.” –רוברט דאוני ג'וניור

אחרי כמעט שנה שלמה בכלא, רוברט דאוני ג'וניור שוחרר ב-2000 בזכות הזמן המצטבר במתקני כליאה, ומיד לוהק לסדרת טלוויזיה חדשה Ally McBeal. למרות הביקורות הנלהבות, המועמדות לאמי והזכייה בגלובוס הזהב, רוברט דאוני ג'וניור אמר אחר כך שזו הייתה הנקודה הנמוכה בחייו. לא היה אכפת לו כך או אחרת ממשחק.

ובשנת 2000, בחג ההודיה, דאוני נעצר במלון שלו בפאלם ספרינגס, ברור תחת השפעת וליום וקוקאין. למרות עונש פוטנציאלי של יותר מארבע שנים, דאוני חתם על עוד שמונה פרקים של Ally McBeal.

כדי להוסיף עלבון לפציעה, באפריל 2001 מצאו את רוברט דאוני ג'וניור משוטט יחף בקלווור סיטי. למרות שמצאו קוקאין בגוף שלו, דאוני שוחרר, אם כי לא בלי תג מחיר. המנהלים של Ally McBeal כתבו ברגע האחרון שינויי תסריט ופיטרו את דאוני מהסדרה, וזה היה כאין וכאפס לעומת ההחלטה של אשתו לעזוב אותו רשמית.

ביולי 2001 דאוני הודה בטענת ”לא מודה ולא כופר” לאישומים, ובקושי נמנע ממאסר. התזמון עבד לטובתו של דאוני כי הצעת חוק 36 של קליפורניה עברה. הצעה שעזרה לשלוח עברייני סמים לא אלימים לגמילה במקום לכלא. כתוצאה מזה דאוני נידון לשלוש שנים של מאסר על תנאי וגמילה מסמים.

פיכח מאז יולי 2003

”בשבילי, פשוט יצא שהייתי במצב בפעם האחרונה ואמרתי, ”את/ה יודע/ת מה? אני לא חושב שאני יכול להמשיך לעשות את זה.” וביקשתי עזרה ורצתי עם זה, אתם יודעים? כי אפשר לבקש עזרה בחפיף, ויקבלו אותך, ולא תנצל את זה. אתם יודעים? זה באמת לא כל כך קשה להתגבר על הבעיות הנוראיות לכאורה האלה. מה שקשה זה להחליט.” –רוברט דאוני ג'וניור

רוברט דאוני ג'וניור פיכח מאז יולי 2003 בזכות האהבה של אשתו, סוזן לוין, ושל חברים, במיוחד מל גיבסון. כשרוברט דאוני ג'וניור חזר לסצנה בהוליווד, הוא היה מנודה של ממש. אי אפשר היה להעסיק אותו בגלל פרמיית הביטוח, שדאוני לא יכול היה לשלם בעצמו. לא היה לו בית, אשתו שהייתה בפירוד הגישה בקשה לגירושין, ולא הייתה לו רשת ביטחון כלכלית. מל גיבסון שם גג מעל הראש שלו ואוכל על השולחן, וליהק את דאוני לתפקיד שהוא התכוון במקור לעצמו ב-2003, The Singing Detective -- גיבסון שילם את פרמיית הביטוח בעצמו.

אחרי זה, הקאמבק של דאוני היה הדרגתי ויציב. הוא לוהק ל Gothika לאחר מכן, וויתר על 40% מהתשלום שלו כדי לכסות את פרמיית הביטוח; השאר הלך לתשלום החובות. אבל הוא המשיך להגיע בזמן ולהשקיע את אותו מאמץ אדיר שהוא תמיד היה ידוע בו. כבונוס, הוא פגש את אשתו לעתיד, סוזן לוין, מפיקת קולנוע שהייתה מכרעת בפיכחון של דאוני, ואמרה שהיא לא תתחתן איתו אלא אם הוא סיים עם סמים.

הסיפור מספר שרוברט דאוני ג'וניור חווה רגע של בהירות מחוץ לברגר קינג, וזרק את מה שנשאר לו מהמלאי לאוקיינוס. מאז דאוני שומר על הפיכחון יותר מעשר שנים, ומונה כמה דברים שעוזרים לו: אשתו, מדיטציה, וווינג צ'ון קונג פו.

אחרי Gothika, דאוני המשיך עם כמה סרטים (גדולים וקטנים) ואפילו אלבום מוזיקה לפני שקיבל את התפקיד של איירון מן ב-2008; והשאר היסטוריה.

לא הסיפור שלי

ההצלחה של רוברט דאוני ג'וניור אדירה, אבל הפיכחון שלו הוא נס. גם עכשיו, זה לא משהו שהוא מתרחק ממנו, אבל הוא גם לא כבול אליו. דאוני תמיד היה מוכשר, תמיד הייתה לו אתיקת עבודה, וסמים הם חלק מהחיים שלו, אבל הוא לא נותן לזה להגדיר אותו. בנאום שבו הוא כיבד את מל גיבסון – וביקש גם את הסליחה שלו – הוא אמר שצריך לקבל את החלק האפל שלך, או מה שהוא קורא לו ”לחבק את הקקטוס.”

עם עבר כמו של דאוני היה קל ליפול לשנאה, לחוסר אמון ולפחד, אבל הוא לא נופל. העבר שלו קיים, זה לא חריגה, זה חלק משלם. ב ניו יורק טיימס, הם שוב התייחסו לאבא שהעביר לו את הג'וינט הראשון, ודאוני משיב,

”אי אפשר פשוט לעבור מזה? היה עוד הרבה דברים. בשר טקסס ואורז, אבא שלי מערבב תה קר עם פטיש הפוך. היה לנו כלב, יורקשייר טרייר בשם סטרג'ס, וזה היה כמו ארוחה והופעה: אבא היה מספר לנו מה סטרג'ס חושב, וכולנו היינו מתים מצחוק.”

”אני מאמין שהמצבים הקשים ביותר ייפתרו מעצמם אם אתה מתמיד ולא מוותר לגמרי. וזה מה שמעולם לא עשיתי. מעולם לא ויתרתי.” –רוברט דאוני ג'וניור - צייצו את זה

על ההתמכרויות שלו, הוא לא מאשים אף אחד חוץ מעצמו, וגם אז זה חלק משלם גדול יותר – במיוחד עכשיו.

”וכבר היה לי את כל הדברים האלה קודם. המתחם הגדול והמכוניות והכסף וכל זה. נחמד שיש. אבל נחמד יותר להיות חופשי מההיקשרות לזיהוי עם זה.”

רוברט דאוני ג'וניור חופשי להיות עצמו ולחוות את החיים ממקור ראשון. הוא הגיע לתחתית, אבל זה לא משהו שמכורים אחרים לא עברו, ההבדל העיקרי הוא שהוא היה באור הזרקורים.

היום רוברט דאוני ג'וניור לא צריך להגדיר את עצמו לפי העבר. הוא לא הסיפור שלו.