העננה הוורודה בהחלמה

כל מי שהשתתף בפגישת 12 צעדים מכיר את תסמונת העננה הוורודה. זה מונח שטבעו אלכוהוליסטים אנונימיים כדי לאפיין אנשים בהחלמה מוקדמת – בדרך כלל במהלך השנה הראשונה.

סמים ואלכוהול פועלים על מערכת העצבים המרכזית ומרדימים רגשות, ומאלחשים אנשים כך שהם לא מרגישים כלום. היוצא מן הכלל הוא כמובן ”הכאב” שנגרם מהיעדר הסם המועדף. לכן, כשאלכוהוליסטים ומכורים בהחלמה מתחילים את דרך ההחלמה, רבים מתחילים חזק (בדרך כלל אחרי שהייה בגמילה).

רובם מאופוריים, ומלאים פתאום ברגשות שדוכאו זמן רב. אפילו רגשות כמו עצב יכולים להיות בעלי השפעה ”חיובית”, כי מי שחי בעננה הוורודה ישמח שהוא בכלל מרגיש רגש כלשהו.

העננה הוורודה היא מצב תודעה, תחושה שעכשיו שום דבר לא יכול להשתבש ושהחיים שלהם השתנו לתמיד לטובה. זו ארץ פנטזיה לא מציאותית, שלא מכשירה מכור בהחלמה לקשיים שעשויים לבוא בהמשך.

למי שלא מכיר את המונח ”עננה ורודה”, המונח האחר שמשמש לעיתים קרובות לתיאור ההתנהגות הזו הוא ”שיכור יבש”. ”שיכור יבש” מתאים, כי הוא גם משקף למה העננה הוורודה היא דבר שלילי.

למה העננה הוורודה רעה?

יש מי שתוהים למה להיות ”שמח מדי” זה דבר רע. באלכוהוליזם במיוחד, תופעת לוואי נפוצה של הוצאתו מהגוף היא דיכאון. לאור זאת, איך להיות שמח מהפיכחון יכול להיות דבר רע? להיות פיכח זה ”in”, ועם כל הנורמליזציה של שתייה בתרבות שלנו, מישהו צריך להיות סמל לחיים פיכחים שמחים וכיפיים. נכון?

לשמוח על הפיכחון זה דבר טוב, אבל זו התחייבות לכל החיים. העננה הוורודה מתחילה ליצור ציפייה לא מציאותית, רף מאיים יותר ויותר לאיך שהפיכחון אמור להרגיש. זה כמו שלב ”ירח הדבש” בנישואים. כשהדברים הולכים טוב, ברור שמרגישים שאין בעיה גדולה מדי. זה מעודד ביטחון יתר, וזה רע במיוחד כי זה מוביל לחוסר מוכנות.

בסופו של דבר יש שתי תוצאות שליליות שנובעות מחיים בעננה הוורודה:

1. התחושה שהתמכרות אינה בעיה.

2. שמגיע לך להיות מאושר/ת.

כשאת/ה בטוח/ה מדי בפיכחון שלך, זה יכול לגרום לך לחשוב שזו לא בעיה או שהמצב בשליטה. יש אלפי מכורים שנשארים פיכחים שנים, והישנות אחת עולה להם בחייהם. מותו של פיליפ סימור הופמן הוא אחד המקרים הבולטים ביותר. אחרי שני עשורים של פיכחון, הופמן חווה הישנות שעלתה לו בחייו. התמכרות היא מאבק יומיומי, והאפשרות להישנות קטלנית תמיד קיימת.

הנקודה השנייה, ”שמגיע לך להיות מאושר/ת”, ייחודית למכורים, כי מבחינה טכנית כן, כולם צריכים להיות מאושרים. אצל מכורים, תחושת הזכאות הזו היא מה שגורם להם לרדוף אחרי העננה הוורודה כאילו זה היי. שוב, הרעיון של שיכור יבש או מישהו ש”עף על החיים” מתאר היטב את ההתנהגות הזו. כהערת אגב, הסרט של ג'ים קארי, Yes, Man ממחיש את זה היטב.

הבעיה ברדיפה אחרי ההיי הזה היא כשאדם בהחלמה מגיע אל נקודת השפל הראשונה. כשהפיכחון לא משמח אותך ולא כיפי, אז מתחילים הניסיונות הגדולים יותר. מכורים שנפלו קורבן לעננה הוורודה חווים הישנות כשהם מגיעים לשפל הראשון, כי פתאום הפיכחון איבד את הקסם שלו.

זה כבר לא מרגיש טוב, אז הם מפסיקים. הרדיפה אחרי היי האושר היא דרך לטשטש רגשות אחרים, ומובילה למכור שסביר יותר שלא יהיה מוכן לניסיונות שיבואו אחר כך.

השנה הראשונה של הפיכחון

מחקר מ-2011 מצא כי 85% מהמכורים חווים הישנות במהלך השנה הראשונה אחרי גמילה. הסטטיסטיקה הזו כמעט לא השתנתה בשנים שלאחר מכן.

להרגיש טוב עם זה שאת/ה פיכח/ה זה לא משהו שצריך להרגיש אשם/ה או מתבייש/ת בו. טוב לבדוק מה קורה עם רגשות שהיו רדומים; טוב להרגיש שאת/ה בדרך הנכונה; טוב להרגיש שהחיים שלך מסודרים. מה שלא טוב הוא ראיית המנהרה שיכולה להתחזק כתוצאה מכך.

המודעות לעננה הוורודה ולשיעור ההישנות צריכה למתן ציפיות. זה צריך להרגיש טוב להיות פיכח/ה, אבל זה לא צריך להיות הסיבה היחידה לעשות את זה, כי מצבים קשים ושפלים עדיין יכולים לקרות, ורבים מהם לא בשליטתנו.

יש לא מעט אנשים שאינם מכורים ועדיין נשארים מובטלים וחסרי בית בגלל נסיבות מאוד מצערות. זה לא אומר שמכור יגיע לשם, רק שיהיו אתגרים בהמשך, בין אם הם פיכחים ובין אם לא.

התחייב/י להיות פיכח/ה כל יום

רגשות הם חולפים. תחושות יכולות להציף את המוח בזעם לוהט ומסמא, והן יכולות להישאר וללוות ביום עגום. המסקנה העיקרית היא שהן עוברות. ליהנות מאושר זו תכונה טובה, אבל נאיבי להניח שתמיד תרגיש/י מאושר/ת.

כשאת/ה לוקח/ת את ההתחייבות להיות פיכח/ה כל יום, את/ה מזכיר/ה לעצמך שזה אתגר שדורש ערנות מתמדת. זה מאבק יומיומי, ותמיד יש עוד מה ללמוד.