להפסיק לשתות כדי להציל את החיים שלי

אני זוכר שהשתייה הייתה מה שדחף אותי לעשות כמעט הכול. משחק כדורגל מאולתר, ערב סרט, מסיבה, לא משנה מה — זה לא היה משנה כל עוד הייתה שתייה בתמונה. אפילו העבודה הייתה בדרך כלל רק אמצעי לדמי האלכוהול שלי. כנראה שגם לא עזר שהבוס שלי באותה תקופה היה אפילו מתגמל אותנו על כיסוי משמרות בקניית שתייה. ”אם תכסה את משמרת יום שישי של סמית', תזכה לביקור מפיית השתייה.” אני זוכר שהתהדרתי בזה מול חברים לפני שהבנתי שיצאתי פראייר מהעסקה.

אני זוכר בבירור איך הייתי עם הנגאובר, במיוחד בעבודה ובמיוחד במשמרות הבוקר המוקדמות, כשניסיתי למשוך את חולצת המדים מעל הראש ב-6:30 בבוקר והרגשתי כאילו אני עושה עמידת ידיים כדי להשחיל ראש של קמע ענק על הפנים. אני גם זוכר שהגעתי לעבודה בטוח שיש לי הנגאובר, אבל בעצם עדיין הייתי קצת שיכור… וכשהנגאובר היכה בסביבות הצהריים, כל החברים לעבודה היו צריכים לכסות אחריי.

יותר מזה, אני זוכר שהרגשתי לא בנוח. אני זוכר שהרגשתי חוסר ביטחון לגבי איך שנראיתי כשהייתי לכוד בשיחה עם מישהו. אני זוכר שהרגשתי חשוף כשמישהו הציע לי להוריד את המעיל. אני זוכר שדאגתי שלא אהיה מעניין לשיחה. אני זוכר שהרגשתי חרדה בכל אינטראקציה חברתית, והשתמשתי באלכוהול כדי להרחיק את החרדה.

עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאני תמיד חרד, שזה לא משתפר, וזה לא ישתפר עד שאוותר על אלכוהול לגמרי.

שתייה לא עוצרת את החרדה

השתייה אף פעם לא קהתה לי את הרגשות, היא רק הוסיפה עליהם שכבה של זבל. שכבת הזבל הזאת הייתה בדרך כלל הצד ה”פטפטן” שלי. היא הסתירה את המחשבות המהירות בזמן שדיברתי בלי הפסקה, אבל ברגע שהאנשים שדיברתי איתם המשיכו הלאה, החרדה הציצה מבעד לשכבת האלכוהול והופיעה במלוא העוצמה. החרדה מיד הודיעה לי שנשמעתי כמו מניאק יהיר שאולי גם אמר הערה מפלה. אחר כך החרדה דחפה אותי למצוא את האנשים האלה ולהתנצל, אבל — בהנחה שעשיתי את זה — כשהתנצלתי והם המשיכו הלאה, החרדה הרימה שוב ראש כדי להגיד לי שהם לא חשבו שהייתי כנה.

החרדה לא נעצרה רק כי שתיתי, השתייה רק קיצרה לי את טווח הקשב. זה היה בריחה, אבל לא בריחה מוצלחת במיוחד. השתייה שלי המשיכה להזין את החרדה, לא משנה מה הייתה התוצאה. אם חשבתי שהתנהגתי גרוע מול מישהו כשהייתי שיכור, הרגשתי חרדה כפולה כשראיתי אותו שוב כשאני פיכח, והייתי שותה חזק כדי ”להתחבא”. אם שכנעתי את עצמי שהייתי כוכב כשהייתי שיכור מול מישהו, הרגשתי חרדה כפולה לשתות עוד ולהחזיר את הבחור התוסס ההוא.

החרדה לא נעצרה. ולאט לאט התחלתי להבין שאם אני רוצה להשתיק את הקול הפנימי שמבקר כל אינטראקציה שלי, משהו חייב להשתנות.

בהתחלה ניסיתי גמילה בבת אחת. הפסקתי לשתות והלכתי למסיבה. הרגשתי מזיע, מסריח וחולה, אבל נמנעתי מבירה. ניסיתי להיכנס לשיחה אבל הייתי ממוקד לגמרי בלא לשתות ובחרדה שהרגישה עצומה. הלחיים בערו, הלב דפק, והעור גרד לי מול החולצה, זה היה בלתי נסבל וכבר הייתי מוכן ללכת הביתה, ואז משהו קרה. הבחור שדיברתי איתו שאל אם אני רוצה בירה, ואמרתי ”לא, אני לא שותה.” אחר כך הוא שאל אם אני הנהג התורן, אבל הודיתי שאני לא, פשוט רציתי ללכת למסיבה ולנסות לא לשתות. ואז הסכר נפתח. הוא סיפר לי סיפור ארוך, מחושב ומועיל על האח שלו שהפסיק לשתות וסידר את עצמו. פתאום כבר לא דאגתי לשיחה, לא דאגתי להיות חרד, הייתי לגמרי בתוך זה. נסחפתי לסיפור שלו כי הוא נגע בי, אבל גם לא הייתי מטיף יהיר, הייתי מאזין טוב. שאלתי שאלות, הבהרתי דברים, ונתתי את מלוא תשומת הלב.

כשהשיחה הסתיימה, הרגשתי מרומם. הרגשתי בטוח שרכשתי חבר ולמדתי כמה דברים שיעזרו לי לשמור על המוטיבציה. הקול המבקר הקבוע בראש שלי שתק בדרך הביתה, עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם באמת ביליתי את הלילה פיכח. החרדה, באותו ערב, נעלמה וישנתי באותו לילה טוב יותר מאשר שנים. זו לא הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי חרדה (או הפעם האחרונה ששתיתי), אבל זה פקח לי עיניים. ניסיתי פעם אחת לשתות בירה ולתת למישהו את מלוא תשומת הלב, ולא הצלחתי. במקום זה נתקעתי בראש שלי סביב זה שאני שותה, ולכן לא יכולתי לתת לאף אחד את הכבוד שמגיע לו, כי הייתי עסוק בלנזוף בעצמי.

תתמודד/י עם הרגשות

במובנים רבים, גיליתי שהשתייה הייתה הדרך שלי לדחות את ההתמודדות עם הרגשות. דומה למי שדוחה סידור בזה שעושה משהו כיפי, אבל המחשבה שעדיין יש ”סידור לעשות” נשארת כל הזמן. השתייה אף פעם לא העלימה את החרדה, רק הסחתי בה את עצמי. ברגע ש הגעתי לפיכחון (לתמיד), חקרתי את הרגשות ואת החרדה והם דעכו לאט אבל בטוח. הייתה לי קצת עזרה (כמה פגישות וטיפול), אבל המסע שלי לנצח את החרדה היה אישי; אני עשיתי את זה, לא אף אחד (או שום דבר) אחר. ולכל מי ששותה כדי לדחוק רגשות של חרדה, שים/י לב לאיך שאתה/את מרגיש/ה, כי אני בספק שהאלכוהול עוזר.

הפסקת האלכוהול שינתה לי את החיים. היא אפשרה לי להתמקד במה שהיה שבור ולטפל בזה חזיתית, ונתנה לי את היכולת לבטא את הרגשות שלי. עכשיו, כשאני שואל אלכוהוליסטים אחרים, ”למה את/ה שותה?” ואני שומע תירוצים מאולתרים דומים לאלה שנתתי, ”אני נהיה חרד במסיבות” או ”אני דואג שלא אהיה מעניין,” אבל כל כך הרבה מזה נובע מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון. כשאת/ה מפסיק/ה לשתות ודואג/ת קצת לעצמך, את/ה מתחיל/ה לראות את הערך של עצמך. במקום לחזק את מעגל השתייה, אפשר להתגאות בזה שאתה/את פיכח/ה, וה גאווה היא מה שמגדילה את תחושת ההישג והערך העצמי.

עכשיו, החרדה שלי כבר לא מעכבת אותי ויש לי קשרים אמיתיים ומשמעותיים עם האנשים שאני פוגש במסיבות ובמפגשים.