אוהבת את החיים בפיכחון שלי

אפשר לזהות אלכוהוליסט/ית לפי המשפט: ”חיים בפיכחון זה משעמם.” זה לא מוחלט, אבל בדרך כלל, מי שחושב שפיכחון זה משעמם פשוט לא ניסה להיות פיכח/ה. בדרך כלל זה בגלל פחד. באותו אופן שאפשר לומר ”צניחה חופשית זה מטופש” בלי שאי פעם קפצנו. זו תגובה מאוד אנושית, גם אם היא שגויה. אנחנו מבקרים דברים שאנחנו לא מבינים או פוחדים מהם. פחד הוא תגובה טבעית מאוד, אבל אפשר להילחם בו בתגובה טבעית אחרת: הסקרנות המולדת שלנו. במקום לבקר חיים בפיכחון, כדאי לשאול שאלות. יש הרבה תפיסות שגויות לגבי פיכחון. חלקית כי האנשים שנוטים ”להתפכח” לא עושים את זה מרצון. בסרטים (ובחיים, במידה מסוימת), אנשים ש”מתפכחים” נוטים להגיע לתחתית ולהיגרר בניגוד לרצונם לגמילה, או לכלא ואז לגמילה. אפשר להאשים בזה את המוח התלוי באלכוהול שלי, אבל האמנתי שלא אוכל להיות פיכחה כי חיים בלי אלכוהול יהיו משעממים להחריד. אחרי 5 שנים בפיכחון, הנה ארבעה דברים שאני ממשיכה להודות עליהם בחיים בפיכחון שלי.

1. הזיכרון שלי

יש לי זיכרונות חיים. אני בספק אם זה טכנית ”צילומי”, אבל ככה זה מרגיש בהשוואה לחלופה — ערפל עכור ומטושטש של זמן. הדבר המעניין בלהיות פיכחה הוא מה שאני לא זוכרת מהתקופה השיכורה. אני בקושי זוכרת אירועים, מסיבות או אפילו דירות שגרתי בהן שנים. זה תמיד היה מרדף.

עכשיו אני יכולה לאכול ארוחה נעימה עם המשפחה ולזכור את השיחות מילה במילה. אני יכולה לזכור איך האוכל טעם בחג ההודיה ולהתעורר השראה לשחזר את הקינוח. אני יכולה לדמיין את עצמי על חופים חוליים בהוואי (בחופשה משפחתית), וכן, אני אפילו זוכרת בבירור את כוויית השמש.

אני חושבת על הימים השיכורים שלי כמרדף מתמיד אחרי גזר. לא נתקעתי בעבר, חשבתי על העתיד, אבל העתיד היה מוגבל ל”איזה בר” או ”איזה משקה” אתפנק בו באותו לילה. בחיים בפיכחון, הזיכרונות שלי מעוררים בי השראה להמשיך קדימה בלי סוף, וליצור זיכרונות חדשים.

2. להרגיש רגשות

זה מוזר לדבר על זה, כי ”צריך לחוות את זה כדי להבין”, אבל ידעתי שאני חייבת לכתוב את זה. אני זוכרת שהייתי 7 חודשים בפיכחון והצטרפתי לחברה לריצת צבע. רוב האנשים נוטים ללכת אותה, אבל הסכמנו שנרוץ — זה היה רק בערך 3 מייל, כמה גרוע זה יכול להיות? אני זוכרת שהגעתי לחצי מהמייל הראשון והרגשתי שאני הולכת למות. האוזניים הרגישו כאילו צריך לפצפץ אותן, הנשימה הייתה מהירה ורדודה כאילו אין לי מספיק אוויר — כאילו אני טובעת. הפנים היו רטובות מזיעה (מה שגרם לצבע להידבק לפנים ולהפוך להרבה יותר לא נעים). וכבר ראיתי נקודות.

האטנו, אבל המשכנו. היא אמרה לי שהדבר הגרוע ביותר שאני יכולה לעשות הוא לשבת או לעצור, אז המשכתי. כשהתקרבתי לקו הסיום, הרגליים התנפחו ופשוט נרדמו בתוך הנעליים. בסוף הסרתי את הנעליים והלכתי עם רגליים ישנות לגמרי — זה מרגיש כאילו הולכים על קביים.

בסוף הקאתי יבש עד כלות הכוחות. העולם הסתובב, הרגליים הרגישו כאילו הן עומדות להתפוצץ. הייתי חמה ולא בנוח, מגרדת חימר ירוק גירי מהפנים בזמן שהעיניים בערו מחול צבעוני.

ואהבתי את זה.

במסע הפיכחון, לא לעיתים קרובות מצליחים להפוך את המאבק הפנימי למשהו פיזי. כל יום הוא קרב, אבל — וזה נכון במיוחד בריצה — כשכבר הלאית את עצמך פיזית, את/ה מעריך/ה את זה. הייתי רטובה, חמה, לא בנוח, ובכאב אמיתי… ובתוך 7 החודשים שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהגמילה באמת יצאה ממני; כאילו האלכוהול זב ממני. בשאר היום כאב לי ממש חזק, אבל לא חשבתי אפילו פעם אחת על שתייה. ישבתי על הספה, צפיתי בסרטים ופטפטתי עם חברים עד סוף היום, ולא פעם אחת השתעממתי או נסחפתי לשתייה. סיימתי את היום הזה מרוצה.

כשהייתי שיכורה יכולתי לקרוע את כף היד (בניסיון לתפוס רכבת בתנועה כמו בסרטים) ולדמם בלי להרגיש כלום, אבל הריצה הזאת הייתה פיכחה ואמיתית, והייתה/היא כל כך חיה עד שכמובן… אני ממשיכה לעשות אותה שוב ושוב.

3. הזמן הפנוי שלי

עכשיו אני באמת עושה דברים. מה שאני מתכוונת אליו הוא שאני זוכרת איך כסף חנק אותי. החיים השיכורים שלי תמיד סבבו סביב המשכורת הבאה. זה אף פעם לא היה שאלה של ”מה אעשה” אחרי העבודה — הייתי שותה אותה. בלי אלכוהול, לעומת זאת, מדהים כמה מהר אני חוקרת ועושה דברים.

זה התחיל בבישול. רציתי לאכול לזניה בשרית, אבל התחשק לי סוג מסוים שסבתא שלי הייתה מכינה עם ברוקולי במרכז (אל תשפוט/י). כל הלזניות המוכנות לא היו מספיק טובות, ואז — אולי זה ברור עכשיו — חיפשתי איך מכינים לזניה, ואחרי 2 שעות הייתה לי אחת הארוחות הכי טובות שאכלתי. כשהבנתי כמה זה פשוט, זה התגלגל.

יכולתי להיות באמצע כל דבר, ורעיון היה קופץ לי לראש. במקום לחשוב עליו באופן מעורפל, הייתי הולכת ועושה אותו. למשל, לחבר שלי הייתה בת שתמיד נהמה עליו. הוא צחק שזה מזכיר לו גרמלין מסרט האימה. זה נתן לי רעיון. השתמשתי בכמה אפליקציות חינמיות, אספתי מוזיקת סטוק וסרטונים של אותה בת, והרכבתי טריילר אימה מזויף עליה. תאמין/י לי שננגן אותו ביום החתונה שלה.

חבר אחר שלנו קיבל היתרים לבנות דק, אבל הקבלן היה יקר ברמות… אז בדקנו מה צריך לעשות ובנינו בהדרגה דק בחצר האחורית שלהם. הזמן הפנוי שלי מלא בפרויקטים ופעילויות מכל הסוגים. אני מנסה הכול ויכולה להעסיק את עצמי גם אם החשמל כבוי והטלפונים מתים. אלה חיים חדשים.

4. העור שלי

בטיפול, אחד הדברים שגילינו מהר הוא כמה לא בנוח הייתי בעור שלי. כל סיטואציה חברתית הרגישה מביכה. הרגשתי זוויתית, כמו עצמות, ומעולם לא ידעתי מה לעשות עם הידיים אלא אם החזקתי משהו. השתייה הקהתה את הגוף, זה הרגיש כאילו היא ממיסה את העור ומשאירה אותי נוזלית. (במבט לאחור, אני חושבת שהגרסה השיכורה שלי כנראה גרמה לאנשים להרגיש הרבה יותר לא בנוח, אבל זו לא הנקודה.) אם ניסיתי לרקוד, תמיד הרגשתי קשיחה; כמו מטרייה שנפתחת ונסגרת. אם ניסיתי לצפות בסרט בפיכחון, הייתי מתעסקת ומתביישת על זה שצחקתי בקול. אם תוכנית — או אם אני לגמרי כנה, פרסומת — השמיעה מוזיקה מעוררת השראה והתחילה להעלות לי דמעות, הייתי דוחקת את התחושה פנימה וקוברת אותה.

מעולם לא הרגשתי בנוח עד שהאלכוהול נכנס למערכת, ואז הוא תמיד היה תירוץ להתנהגות שלי. אני זוכרת כשחבר שלי עבר לגור רחוק ואני בכיתי. כשהם לא יצרו קשר, ועשיתי מעין ספירת מלאי בראש למה, הבנתי שבכל פעם שהייתי שיכורה מעולם לא נראיתי אותנטית. זה היה האלכוהול, לא אני. הם לא ידעו שאכפת לי.

היום, בחיים בפיכחון שלי, אנשים יודעים שאכפת לי. אני בוכה בפרסומות סנטימנטליות וצוחקת על איך שזה משפיע עליי. לא מבושה, אלא בסגנון של ”מחלקת השיווק שלהם תפסה אותי”. אני רוקדת למוזיקה, מרגישה את הקצב שלי מתואם לשיר. אני לא יודעת איך זה נראה לאחרים, רק איך זה מרגיש לי. וכשאני רואה סרט בקולנוע, אני יושבת באחת השורות הקרובות ביותר ואוהבת להרגיש קטנה מול מה שקורה על המסך; אני שקועה בזה לגמרי.

אני מרגישה טוב עם עצמי, וזה גורם לי להרגיש בנוח. אני לא מרגישה מביכה כשאני עומדת ליד אנשים ולא דואגת איפה הידיים צריכות להיות. גם לא מפטפטת בלי הפסקה — אני מקשיבה. אני שואלת שאלות ואנשים נפתחים אליי. אני מרגישה טוב. אני מרגישה שאני שייכת, וזה משהו שמעולם לא הייתי מגיעה אליו שיכורה, רק פיכחה. אני אוהבת לחיות את החיים בפיכחון שלי.