התמכרות לסמים וסיפוק מיידי

רבים תוהים למה מתמכרים לא יכולים פשוט ”להפסיק”. כשאלכוהוליסט מתעורר עם חמרמורת משתקת, או כשהתמכרות לסמים מביאה מישהו לבית החולים, חברים ובני משפחה רבים רואים במצב הזדמנות לערוך התערבות… ואז מתרגזים כשהמתמכר חוזר לשימוש לרעה בחומרים.

מתמכרים יודעים לאן ההרגל מוביל, ובכל זאת לא מצליחים לומר ”די לי” או אפילו להתרחק ממצב מפתה שהם יודעים שיסתיים רע. אבל הסיבה אינה (או כמעט אינה) חוסר כבוד כלפי הסובבים אותם, אלא חוסר איזון נפשי.

מוחות דו-תהליכיים

יש שני חלקים במוח שלנו שברוב האנשים פועלים בהרמוניה למען האושר הכללי שלנו: המודע והלא-מודע; המכוון והאוטומטי; המבוקר והאימפולסיבי. כדי לתפקד צריך את שניהם. למשל, לנסוע לסופר (במקום לעצור במזון מהיר) היא פעולה מבוקרת שחסכונית יותר, אבל הטבע האימפולסיבי של המוח הוא מה שעוזר לך להימנע מתאונה כשמישהו חותך לנתיב שלך. זה גם מדגיש נקודה נוספת: החלק האימפולסיבי של המוח כמעט לא דורש מאמץ, ואילו החלק המבוקר דורש ניתוח וזמן.

שני החלקים האלה במוח אמורים לעבוד יחד כדי לעזור לך להעריך מטרות לטווח קצר ולטווח ארוך, אבל אצל מתמכר חלק אחד במוח יושב במושב הנהג ומשתלט על השני. לכן חמרמורות קשות ואשפוזים לא תמיד מספיקים כדי לגרום למתמכר פשוט ”להפסיק”. כשהסם נותן רווח מיידי כל כך, ההשפעות לטווח הארוך לא מעובדות. אם חושבים על זה, זו גם הסיבה שאדם שלא מתמודד עם התמכרות יכול לשתות בירה אחת או שתיים ולהסתפק בזה, אבל מתמכר לא יכול. אדם שלא סובל מהתמכרות מזהה כמה בירות הוא יכול לשתות לפני שצריך לשקול את תופעות הלוואי, לפני שצריך כוס מים, או לפני שצריך לעצור. אבל זו חשיבה לטווח ארוך. מתמכר לא חושב אם המשקאות מספיקים או איך זה ישפיע עליו מחר. מתמכר חושב על הכוס שבידו, והשאלה אם צריך למלא אותה מחדש היא כמה רחוק שהוא מצליח לראות אל העתיד.

יתר על כן, האימפולסיביות שלך הופכת לכפייתית כשמתחילים להיחשף לטריגרים במצבים שונים. ברור שמתמכר יתקשה לשתות הרבה אם אין אלכוהול בסביבה, נניח בגן חיות או בדיסנילנד, אבל מה שגורם למתמכר לחפש את הסמים הוא שמתחילה להתעורר כפייה. טריגרים שונים (נושא שיחה, אירוע, תוכנית טלוויזיה וכן הלאה) מזכירים למתמכרים את הסם וגורמים להם לרדוף אחריו. מתמכרים מכירים את זה היטב בזמן ההחלמה, ורק בגלל שהם לא משתמשים בסם זה לא אומר שהוא לא שולט בהם.

כדי להחלים ולהישאר פיכח/ה, צריך לשחזר באופן יזום איזון בין שני המוחות, או כפי שדניאל כהנמן מכנה זאת, התהליכים הכפולים. צריך להנמיך את האימפולסיביות ולבנות שליטה עצמית.

דניאל כהנמן יכול לעזור לך להישאר פיכח/ה

דניאל כהנמן הוא זוכה פרס נובל בכלכלה (2002), והוא כתב בהרחבה על שני חצאי המוח שלנו (יחד עם שותפו, עמוס טברסקי). כדי להמחיש עד כמה המחקר של השניים היה משפיע, הפרשן של הניו יורק טיימס דיוויד ברוקס ראה בהם את ”לואיס וקלארק של הנפש” (ניו יורק טיימס, 2011).

במסגרת המחקר של כהנמן הוא ערך מחקרים רבים למדידת האושר של אדם, ובתוך כך הבין שיש הבדל חד בין רווחה ”נחווית” לרווחה ”זכורה”. בסופו של דבר הוא כינה זאת כלל השיא והסיום. הרעיון הוא שאנשים זוכרים חוויה לפי השיא (החלק האינטנסיבי ביותר) ולפי הסיום, ולא לפי סכום או ממוצע של כל הרגעים.

הדרך שבה הוא מדד זאת הייתה לחשוף שתי קבוצות לקולונוסקופיות כואבות (כן, באמת). שתיהן עברו את אותה כמות כאב, אבל הקבוצה השנייה נחשפה לאי-נוחות נוספת בסוף הבדיקה (לא ”כואב”, אלא לא נוח — השאירו את המכשיר בפנים עוד 3 דקות). במפתיע, כהנמן מצא שאנשי הקבוצה השנייה זכרו את החוויה בחיבה רבה יותר מאנשי הקבוצה הראשונה. המסקנה שלו הייתה שחוויית קבוצה א' הסתיימה בשיא הכאב, ואילו ה”כאב” של קבוצה ב' קוזז בסיום לא נוח, אבל לא כואב.

זה יכול להסביר למה חלק מהמתמכרים חוזרים לסם המועדף עליהם ואחרים מתחילים את מסע ההחלמה אחרי טריפ רע במיוחד. מי שמתעורר בבית החולים אולי לא מחבר בין שני המצבים, ולכן זוכר את האירוע לפי השיא ולפי איך שהוא הסתיים עבורו. אם השיא היה טוב והסיום היה טוב (לפני בלאקאאוט), אז כמובן שמתמכר יחזור לסם למרות בית החולים. המוח תיעד את האירוע וזוכר אותו לטובה. לעומת זאת, מי שנשאר מספיק מודע במהלך השימוש האחרון בסמים או בולמוס השתייה כדי לספוג את ההשלכות, מצליח לראות את הבעיה כי הוא זוכר את החוויה בשיא הגרוע שלה כשהסתיימה.

הרעיון של כלל השיא והסיום גם מסביר למה יש אנשים שחושבים (ואחרים שצריכים) שמתמכרים יגיעו ל”תחתית” לפני שהם מקבלים עזרה. אם החוויה האחרונה שנזכרת גרועה מספיק, אנשים אלה עשויים להאמין שזה יספיק כדי להוביל אותם לדרך חדשה.

להישאר נקי/ה ופיכח/ה

אם את/ה נזכר/ת בפעם האחרונה שהשתמשת בסמים וזוכר/ת כמה הרגשת נורא, זה טוב. זה יעזור לך להחזיק בתחושה הזאת ולהעלות את הסיכוי להימנע. אבל אם את/ה נזכר/ת בפעם האחרונה שהשתמשת בסמים וחושב/ת עליה לטובה, זכור/י שאת/ה לא מרכיב/ה את התמונה המלאה. מתוך ידיעה איך הזיכרון עובד, נסה/י לראות את התמונה הגדולה ולחשוב לטווח הארוך כדי לבלום את הדחף לשתות.

אין ספק שזו סיבה גדולה לכך שמתמכרים מתמכרים מוקדם ולא מצליחים להיחלץ. כל כך הרבה סמים גורמים לך לחוות את השיא… ולהיכנס לבלאקאאוט לפני שהדברים מחמירים. כתוצאה מכך, כלל השיא והסיום מזין את הדחפים. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות מכאן והלאה הוא לקחת את הידע הזה איתך. זכור/י מה המוח שלך עושה, איזה תהליך פועל, ונסה/י לתת לזה לעצור אותך מלקבל החלטות שתתחרט/י עליהן.