תפסיק/י לקרוא לזה תשוקות

אפשר לקרוא לזה הפרעה, מחלה או בחירה. בסופו של דבר זה לא משנה לי, כי עדיין כמעט בלתי אפשרי לאנשים בלי התמכרות להבין איך זה מרגיש להיות מכור/ה למשהו, לכל דבר. יש את זה או שאין. וגם אם יש אנשים טובים – חכמים ממני בכל קנה מידה – שעורכים מחקרים וכמויות עצומות של מחקר בנושא, ממה שראיתי מעט מאוד מהם סובלים מהתמכרות. אם מעולם לא הרגשת את הצורך להמשיך לשתות, את/ה לא יודע/ת איך זה מרגיש להפסיק לשתות.

תשוקות היא מילה מטעה למה שתשוקות עושות

אני חושב שהמונח ”תשוקות” אשם חלקית בהרבה תפיסות שגויות של אנשים לגבי מכורים. אנשים שומעים ”תשוקות” ומקשרים את זה לאוכל. הם חושבים על תשוקות כמו כשעוברים ליד גלידריה ומריחים גביע וופל. פתאום בא להם גלידה, אבל זו אחיזה פסיבית על טווח קשב קצר. זה לא מכרסם להם עד העצם.

יש אחרים שלוקחים את דימוי האוכל צעד קדימה ומשווים את זה למשהו קצת יותר אפל. ”אם יש לך תשוקות בפיכחון, זה כמו להיות רעב/ה ועצבני/ת, נכון? הבטן ריקה והשירות במסעדה איטי, את/ה עייף/ה, עצבני/ת ורץ/ה על אדים אחרונים, וכל מה שאפשר לחשוב עליו זה להכניס אוכל לבטן.” זה יותר קרוב, אבל זה רחוק מאוד מתשוקות של התמכרות. להיות רעב ועצבני זה עדיין תחושה קצרת טווח; רתיחה איטית. תשוקות הן לא איטיות. הן ארוכות, ספונטניות ומתמידות.

לגווע ברעב הוא המונח הקרוב ביותר מעולם האוכל ללכידת מהי תשוקה. ואי אפשר לדעת מה זה ”לגווע ברעב” אלא אם באמת סבלת מרעב קיצוני. כאילו אפשר לראות את שעון החול אוזל, ואת/ה נואש/ת, בהול/ה, מתפלל/ת, מקווה, מתמקח/ת על כל דבר שישביע את הרעב. כל דבר שמסתכלים עליו נשקל ומוערך בראש. אפשר לאכול את זה? אפשר להשתמש בזה כדי להתקרב לאוכל? הופכים לבלש שרלוקי שמחפש שאריות, קוראים את הסצנה במהירות: שלוש פחיות בפח ותחנת המיחזור במרחק שני רחובות, יש 7 פחים באמצע, אפשר לגרד כמה שקלים, לשעבד ז'קט ועדיין להספיק לאוטובוס של 8:30 לחנות המשקאות. זה הישג, ובכל פעם שאני מאחל לעצמי שיהיו לי הכישורים האלה בפיכחון, אני נזכר שהיו לי אותם מתוך ייאוש, לא מתוך להט.

אני מעדיף לוותר לגמרי על דימויי אוכל ולהגיד לאנשים ש”תשוקות” מרגישות כאילו אני טובע. העולם סביבך יכול לעלות באש, אפשר אפילו להיות בלי גפה או עם זעזוע מוח, אבל שום דבר מזה לא משנה, צריך אוויר.

כל אלה מתקרבים לאיך שתשוקה מרגישה, אבל הם לא באמת תופסים איך זה קורה או למה. החלק הגרוע במונח תשוקה שקשור כל כך לאוכל הוא שלרובנו יש שליטה על כמה אנחנו אוכלים. וגם, לא קשה למצוא אוכל זול. אז לא משנה באיזה דימוי אוכל משתמשים (רעב קיצוני, רעב-ועצבנות, ריח אימפולסיבי), הכול חוזר לעניין של שליטה. אוכל לא רחוק מהישג יד, אז זו אשמתך שלא אכלת ארוחת בוקר והחלטת לאכול בחוץ בשעת העומס של המסעדה.

אבל בזכות פופולריזציה יחסית חדשה של תופעה מסוימת, סוף סוף יש לי דרך להסביר איך תשוקה קורית ואת הדחף לענות לקריאה.

תסמונת הרטט המדומה ומכורים

כאן סוף סוף מצאתי את זה. הדבר שרוב האנשים היום יכולים להזדהות איתו, להבין אותו ולסבול ממנו, והכול בזכות הסמארטפונים: תסמונת הרטט המדומה. מכורים, מכורים בהחלמה ואנשים בלי התמכרות כולם כנראה יודעים איך זה מרגיש. עם כל זה, מצאתי משהו שעוזר לאנשים להבין איך התמכרות מרגישה. אנשים לא יודעים מה הגורם, אבל יש חשד שהסיבה כפולה:

1. שימוש יתר בטלפון

2. ציפיות שמובילות לפירוש שגוי של קלט חושי

קודם כול, שימוש יתר בטלפון ברור, כי כולנו כנראה עושים את זה. יש מחקרים על תסמונת הרטט המדומה שמצאו שאפשר לסבול מזה כבר אחרי חודש של נשיאת טלפון.

החלק השני של זה מרתק באותה מידה. אם מצפים לשיחה מדייט, ממשרה עם עדכון אחרי ראיון, או מחבילה שאמורה להגיע, המוח יפרש תחושות עדינות כרטט של הטלפון. אנשים עושים את זה בין אם הטלפון עליהם ובין אם לא, ואז יש גם את הבהלה הנוספת של ”איפה הטלפון שלי?!” זה. עבור מי שאין להם התמכרות, ככה זה קורה כשעולה תשוקה.

אפשר להיות באמצע כל דבר. אפשר לטייל עם כלב, לשחק במשחק וידאו, לעשות קניות, לנהוג, לטייל בטבע, לצייר – כל דבר – ופתאום תעלה תשוקה. לא רוצים להיכנע לה, אבל באותו אופן שהיד יורה לכיס לבדוק אם הוא באמת מצלצל, עושים את זה בלי לחשוב. צריך לבדוק.

לחברים שלי שאין להם התמכרות, אני אומר לבלות יום בלי הטלפון, ולהזכיר לעצמם שאין להם טלפון לפני שהם שולחים יד אליו באימפולסיביות. בלי יוצא מן הכלל, הם מבינים. אפילו המעטים הנדירים שהסכימו לאתגר, אני תופס אותם שולחים יד לטלפון כשמישהו מבקש הוראות הגעה או כשיושבים לאכול צהריים. זה לא מודע וזה יכול לקרות בכל רגע, למרות שיודעים שאין טלפון.

ושוב, זה איך שזה קורה, לא איך שזה מרגיש – למרות שהדרך שבה חלק מהאנשים נכנסים לבהלה אחרי שהם מבינים שהטלפון לא עליהם אולי קרובה.

זה סוף סוף עובד לי כשאני מנסה לתאר תשוקות לאנשים בלי התמכרות. וסוף סוף סוגר את הורג השיחה של אותו מניאק אחד שאומר, ”קל 'לא' לעשות משהו. אני לא רוצה לקפוץ מצנחים, אז אני לא עושה את זה.” אם בכל פעם שהרגשת רטט מדומה היית פתאום בהול/ה וגווע/ת ברעב, תהיה לך תמונה טובה של איך מרגישות תשוקות של מכור/ה.